二十年后回故乡

转眼间，二十年的时光如白驹过隙，我带着久别重逢的激动与怀念踏上了回乡之路。

故乡的风貌已非昔日，高楼大厦拔地而起，取代了记忆中低矮的平房。宽敞的道路纵横交错，取代了坑坑洼洼的小路。 אך עם זאת, בין השינויים המרשימים האלה, צצה דמות מוכרת: ביתי הישן, שבו גדלתי.

הבית נשאר ללא שינוי. הקירות הצהובים דהו מעט, אך החלונות הכחולים נותרו מבריקים מתמיד. דפקתי בדלת בעדינות, ולבי פעם בחוזקה מציפייה.

פתח לי איש זקן עם שיער לבן ועיניים חמות. הוא חייך אלי בחמימות, "מי אתה, בני?" שאל.

"זה אני, שיאו. חזרתי הביתה," עניתי.

עיניו נפערו לרווחה, "שיאו?" הוא קרא, קולו רועד מהתרגשות. "כבר עשרים שנה שלא ראיתי אותך!"

התחבקנו חזק, דמעות של שמחה זולגות על לחיינו. הוא הוביל אותי אל תוך הבית, שם חיכה לי עולם של זיכרונות. כל חדר סיפר סיפור על ילדותי המאושרת, החברים ששיחקתי איתם והמשפחה שאהבתי.

ביליתי ימים בהליכה ברחובות המוכרים, נזכר במשחקים ששיחקתי עם ילדי השכונה. ביקרתי במקומות האהובים עליי, מגרש המשחקים שבו למדתי לרכוב על אופניים וספרייה שבה גיליתי את קסם הקריאה.

הימים האלה של נוסטלגיה ומפגשים מחדש חלפו מהר מדי. הגיע הזמן להיפרד, אבל בלב כבד. עזבתי את ביתי הישן, אך הנחמה הייתה בידיעה שהזיכרונות שלי לעולם לא ייעלמו.

הנסיעה הביתה הייתה כמעט קצרה מדי. הרהרתי בשינויים שהתחוללו לא רק בג故乡י, אלא גם בעצמי. עם זאת, דבר אחד נשאר זהה: התשוקה העמוקה שלי למקום שבו גדלתי.